אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי: 64 שנה למצפה רמון [חלק א]
מחנה הפועלים של 1951, הקואופרטיב של 14 הצעירים, הילד הראשון ששמו רמון, שביתת הרעב של 1974 והחלב החמוץ: סיפורה של העיירה שכמעט נסגרה, מאת Inside Mitzpe.
Inside Mitzpe6 דקות קריאה
הכתבה נכתבה ב-2020 על ידי Inside Mitzpe, לרגל 64 שנה להיווסדה של מצפה רמון.
ב-2020 חגגה העיירה מצפה רמון 64 שנה להיווסדה וזו הזדמנות להסיר מעט אבק מכמה אירועים מעניינים בשנותיה הראשונות. חושבים שאתם מכירות ומכירים את ההיסטוריה של מצפה? קדימה, בואו נצא לדרך...
מתי בכלל נולדה מצפה רמון?
במסמכים הרשמיים אמנם מקובל לציין שמצפה רמון נוסדה ביולי 1956, אם כי בפועל שנה זו מציינת את העלייה לקרקע של חברי אגודה שיתופית חקלאית שביקשו לראשונה לייסד כאן יישוב קבע. למעשה, עלייתם לקרקע היתה כבר השלב השלישי בתולדותיה של "מצפה", שהוקמה בשנת 1951 כמחנה עובדים לפועלים שעסקו בסלילת הכביש לאילת והתקיימה אחר כך כמקום מגורים לכורים שעבדו במחצבות המכתש (בהמשך המחצבות ננטשו, ולאחרונה שוקמו ואנו זכינו לקבל את "הים של מצפה" ו"דרך נוף צבעי רמון").
קבוצה שיתופית במצפה רמון?!
ראשיתו של יישוב הקבע אם כן היא בתוכניתם של 14 צעירים וצעירות להקים בסמוך למחנה העובדים אגודה שיתופית חקלאית (קואופרטיב) בשטח המועצה האזורית רמת הנגב. חגי אבריאל ז"ל, ממקימי שדה בוקר ומי שעמד בראש אותה הקבוצה, סיפר:
"עמדתי על ההר, הרוח הקלה נשבה בשערותיי ובבגדי, והמרחבים העצומים של המדבר מילאו את עיני. במוחי החל להירקם חלום חדש: כאן יקום יישוב חדש ואחר מכל יישוב שהוקם עד היום. ביישוב הזה יגורו אנשים שיתפרנסו מהמדבר... ימים של ניסיונות לשכנע חברים נוספים שיצטרפו אל החלום. לפעמים היה נראה שאין סיכוי, אבל כשבן־גוריון הצטרף לתמיכה בחלומי, נראה היה שהחלום יתגשם לבסוף."
הילד הראשון: ויקרא שמו בישראל...
כמו הרבה סיפורים טובים, גם כאן, ההתחלה היתה קשה, קשה מאוד. הקואופרטיב שם לעצמו מטרה לבנות יישוב קבע שיתפרנס מחציבת גבס וחרסית, מעיבוד המחצבים ומכירתם ומחקלאות. אולם צורת התיישבות זו החזיקה מעמד כשנה בלבד עד שהאגודה החקלאית פורקה. רגע לפני שהתפרקה האגודה נולד במצפה הילד הראשון, ולא מפתיע שקיבל את השם המחייב – רמון. דוד בן גוריון ופולה אשתו באו לבקר בישוב המבודד, ואז אומר דוד לפולה את המשפט הבא: "פולה, אינני מאמין למראה עיני, במקום שנשים תולות חיתולים על חבל כביסה – שם קיים ישוב."
לאחר פירוק האגודה, התושבים שנותרו במקום (כ-100 משפחות) תלו תקווה בסיוע שיבוא ממשרד הביטחון והאמינו כי בעזרת בסיסי הצבא המתוכננים באזור מצפה תשרוד. אולם הפעם היתה זו מלחמת ששת הימים שטרפה את הקלפים כאשר בעקבותיה הופנו הזרקורים (והתקציבים) לפיתוח השטחים החדשים שנוספו למדינה הצעירה במקום לנגב. ואם לא די בצרות אלו, אחת מהסיבות המרכזיות שהביאה מראש להתיישבות במקום – הדרך הראשית לאילת – הפכה ללא רלוונטית כאשר נסללה דרך הערבה שהיתה נוחה וקצרה יותר משמעותית. באותם ימים "הגדילה לעשות" חברת אגד והחליטה לבטל את קו הנסיעה ממצפה רמון לאילת. העיירה גססה.
שביתת רעב, הפגנות וסגירת עסקים
קטעי העיתונות של קיץ 1974 מספרים על שיאו של משבר קשה. כל-כך קשה עד שמעט התושבים שנותרו במקום (כ-1500) החליטו לנקוט בצעד קיצוני והכריזו על שביתת רעב. המהלך הצליח למשוך תשומת לב וכמעט כל העיתונים שיצאו לאור באותה תקופה התייחסו לצעד הדרמטי ונתנו במה לקשיי היישוב ותושביו. בעיתון על המשמר התפרסם: "אם תושב מצפה רמון זקוק לתרופה כלשהי, או צריך לעבור בדיקת דם פשוטה, עליו לנסוע 200 קילומטר (!) בדרכו לבאר שבע וחזרה, כשהאוטובוס עושה דרכו דרך כבישים עוקפים וכל נקודות היישוב המרוחקות שבין מצפה רמון לבאר שבע."
בעיתון אחר נכתב כי "נשי מצפה רמון הפגינו על שתוצרת החלב מגיעה מקולקלת. התושבים טוענים כי אספקת החלב היוצאת מבאר שבע בשלוש לפנות בוקר מגיעה אליהם רק ב-12 בצהריים ואז החלב חמוץ ומוצרי החלב מקולקלים."
לחיות או לחדול
המצב הקשה הביא את משרדי הממשלה לבחון מחדש את מצפה ותהליך הקמתה, ובעיתון דבר נכתב: "כ-18 שנה לאחר שהחלה ההתיישבות במצפה רמון – הגיעו במשרד הפנים לכלל מסקנה, כי מה שחסר במקום הזה הוא תכנון" (מממ... אחרי 18 שנה – טוב שנזכרתם). היו כאלו שהרחיקו לכת וטענו כי המשבר מוכיח כי ליישוב אין זכות קיום. וכך נכתב בעיתון הארץ: "עיירה נטושה מבקשת קץ: הכל קפוא במצפה רמון, עיר עזובה בלב המדבר, תושביה שבעי הבטחות... הם דורשים מהממשלה שתכריע: מה יהיה על מצפה רמון – לחיות או לחדול?" אחד התושבים אמר: "העיירה הולכת וגוססת ולאיש בממשלה לא אכפת... כל ההצעות והמלצות נותרו על הנייר והיישוב ממשיך לקפוא. [...] ביקשתי ממנהלת תנובה שתמצא דרך לשלוח את החלב מוקדם יותר ולא מקולקלת. התשובה היתה: תגידו תודה שאתם מקבלים את התוצרת, במיוחד עכשיו שאחד הנהגים שלנו במילואים."
גל עולים ראשון הגיע למצפה בשנת 1962, והיה חלק משובתי הרעב. שימו לב למילותיה הנדירות של אחת מן העולות: "שיחליפו לנו את העיירה. איפה הממשלה של ישראל שיבואו לכאן ויראו איך אנחנו חיים." תושב אחר הוסיף: "מאז מלחמת ששת הימים ברח הגבול ממצפה רמון... איך שהאוטובוס בורח מהתחנה, כך בורחת התקווה ממצפה רמון."
וטוב שלא הקשיבו לדונביץ
ביטוי חריף ביותר למשבר העמוק מצאתי במילותיו של עיתונאי הארץ נתן דונביץ ז"ל: "ממשל אמיץ, היודע גם לחסוך את ממונו של הציבור, היה מחליט קרוב לוודאי לסגור את מצפה רמון. [...] למצפה רמון אין זכות קיום, ואין שום הצדקה לטעת בתושביה תקוות שווא... הבטחות תמיד חילקו בסיטונאות וברוב המקרים גם ללא כיסוי. כך נוצרות אשליות, ומהן צומחות אכזבות ומרירות. לשם מה להשלות את האנשים הטובים הללו?"
כמו שבוודאי שמתם לב אנחנו עוד פה, ובעקבות שביתת הרעב החליטה הממשלה על ביצוע שורת פעולות לפיתוח מזורז של היישוב. אחד מן האופטימיים (ואולי היה "נביא") כתב אז כי "מצפה רמון עשויה לשמש מרכז משיכה בלתי רגיל, הן למתיישבים והן לתיירים. יש לה נוף מרהיב וסביבה נקיה מצרות האקולוגיה."
שום חלב לא מובן מאליו
ב-64 שנותיה מצפה ידעה עליות ומורדות רבות שאותם קצרה היריעה מלהכיל. אך נראה כיום ש"מצפה" – יישוב קסום וייחודי, עלתה על דרך המלך (זה לא אומר שאין עוד בעיות שצריך לפתור). קודם כל נציין שבימינו מצפה מציעה לתושביה חלב מכל הסוגים, ובד"כ הוא אפילו לא מקולקל. בנוסף, מספר התושבים והתיירים במקום גדל בהדרגה ובכך גדל גם הצורך בנותני שירותים, בעלי עסקים ודירות למגורים. כמו כן, הכבישים השתפרו, המרחקים התקצרו ומצפה רמון והמכתש תופסים כיום מקום חשוב על מפת התיירות המקומית והבינלאומית, ואפילו שדה תעופה בינלאומי ושני מעברי גבול נמצאים במרחק שעה וחצי נסיעה.
להתגאות בעבר, להתרגש מההווה, לצפות לעתיד
את סיפורה ההיסטורי והאנושי המיוחד של מצפה יש צורך עוד להמשיך ולספר. ראשית כל עבור תושביה ואנשי הנגב, ושנית לטובת אזרחי מדינת ישראל, שבשנים האחרונות מגיעים לבקר כאן יותר ויותר, אך עוד לא באמת מכירים את האוכלוסייה המיוחדת וסיפורו המרגש של המקום. ראשוני המקום וממשיכי דרכם, שחלקם פה עד היום, עמדו איתנים מול אתגרים רבים. גם בעת הזו, המדבר המטריף, לצד המרחק ואתגרים אזרחיים וחברתיים לא עושים פה חיים קלים לאף אחד. אך מצפה רמון, שבשנת 1974 כמעט "נסגרה", יכולה כיום לשמש דוגמא ראויה בישראל ובעולם למרחב בו מתקיים איזון בין עבודה, מודרנה וטכנולוגיה לצד ערכים קהילתיים אקולוגיים וחברתיים.
רוצים לשמוע עוד סיפורים על העבר וההווה של מצפה רמון? על אנשיה ופועלם? על יזמות, סדנאות ואמנות? מוזמנים לכתוב לנו לפייסבוק או למייל insidemitzpe@gmail.com.
תודתי לארכיון הקהילות מטעם מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות על הנגשת החומרים. מוזמנים לעיין בארכיון.